יוסף טרמפלדור: גיבור ציוני שלא עצר גם כשנשברה המחרשה

כשהתקלקלה המחרשה בקיבוץ דגניה ב1912 דאג טרומפלדור שכולם ימשיכו לזרוע עד התלם האחרון. סיפורו של קצין ומפקד עם מוגבלות שאף פעם לא נכנע.

יוסף טרומפלדור: בין הקצין הגידם לגיבור המיתולוגי של תל-חי שהמשיך לחרוש גם כשנשברה המחרשה

יוסף טרומפלדור (1880–1920) אינו רק דמות היסטורית; הוא ארכיטיפ של החלוץ הלוחם, שסיפור חייו הקצר והסוער הפך לאחד מעמודי התווך המכוננים של האתוס הציוני והביטחוני בישראל. בחיבור נדיר בין איש רוח ואידיאולוג לבין לוחם בלתי מתפשר, טרומפלדור עיצב את דמותו של "היהודי החדש" – עצמאי, מחובר לאדמה, ומוכן להילחם על קיומו.

הקריירה הצבאית והלידה מחדש

טרומפלדור נולד בפיוטיגורסק שברוסיה, וכבר בצעירותו התבלט בכישוריו הצבאיים ובשאיפתו לשוויון. היו לו חיבור עמוק ליהדותו והוא נחשב לאחד המנהיגים הציוניים הבולטים.

ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא כטולסטויאני. על פי ויקפדיה הוא הוצב בתחילה בגדוד הרגלים ה־76 של הקובאן ולאחר מכן התנדב לגדוד חיל הרגלים הסיבירי וזכה באות הצטיינות, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 4, ובדרגת סמל.

טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד. ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו הקשה, טרומפלדור היה חדור מוטיבציה ואופטימי לגבי העתיד. אישיותו הייחודית וחוסנו הנפשי באו לידי ביטוי במכתב עוצמתי שכתב למשפחתו: "עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית גם אם תצטערו לא תועילו בכך במאומה, ושנית רבים הם האנשים שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי ידיים יקנאו בי”

לאחר החלמתו ביקש להחזירו לחזית וכך אמר למפקדיו: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". גבורתו בקרב ובקשתו הנדירה לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת, הוא הועלה לדרגת רב-סמל וזכה באות הצטיינות נוסף ובהערצתם של חייליו.

ב־20 בינואר 1905 בעקבות מפלת רוסיה בקרב פורט ארתור, נשבה טרומפלדור ונלקח למחנה שבויים ביפן. השבויים חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, תוך כ־70,000 שבויים רוסים היו 1739 יהודים. טרומפלדור היה בשבי היפני כשנה ובזכות אישיותו הפך למנהיג מחנה השבויים היהודים וקידם את חזונו האידאולוגי חברתי-לאומי.

סיפור זה, על "הקצין הגידם" שמסרב להיכנע לגורלו, הפך אותו לגיבור לאומי רוסי ואף זיכה אותו בארבעה עיטורי גבורה, כולל עיטור מסדר סטניסלב הקדוש. לאחר שחרורו מהשבי היפני, טרומפלדור לא שב לחיי בורגנות שקטים; הוא ניצל את מעמדו כדי לייסד את "חברת החיילים המשוחררים" במטרה לעודד עלייה לארץ ישראל. הקריירה הצבאית שלו הפכה להוכחה חיה לכך שהיהודים מסוגלים להצטיין גם בתחום הלחימה הפיזית – תפיסה שהייתה חיונית ללידת הציונות המעשית.

הדרך לארץ ישראל וההגשמה החלוצית

לאחר שסיים לימודי משפטים באוניברסיטה, עלה טרומפלדור לארץ ישראל ב-1912, חדור אידיאלים סוציאליסטיים-ציוניים. הוא התיישב בדגניה, "אם הקבוצות", והיה שותף פעיל בניסיונות ראשוניים ליצירת מסגרות קואופרטיביות וקהילתיות שישמשו בסיס לחברה החדשה. טרומפלדור האמין ב"קומונה הגדולה" – מערכת רחבה של יישובים שיתופיים שתהווה את עמוד השדרה הכלכלי והאידיאולוגי של המדינה שבדרך.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה קטע את חייו החקלאיים. לאחר גירוש יהודים מארץ ישראל על ידי השלטון העות'מאני, הגיע טרומפלדור למצרים. שם, יחד עם זאב ז'בוטינסקי, החליט להפוך את גורלם הפסיבי של הפליטים היהודים לפעולה צבאית אקטיבית.

"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו."

את המשפט המכונן: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו." טבע טרומפלדור אל מול אנשי תל חי. בשנת 1912 עלה טרומפלדור לארץ במטרה להקים מושב שיתופית יחד עם חבריו הסטודנטים.

הוא החל את דרכו בדגניה א' ואז עבר לגרעין בן 15 אנשים בחוות מגדל שנקרא "הקומונה המגדלאית". העבודה שם לוותה בבעיות רבות ודרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה. טרומפלדור חזר לדגניה והחל לעבוד בפלחה.

טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה. כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק היה גבוה והוא אף פעם לא ויתר לעצמו על אף היותו קטוע יד.

אחד הסיפורים הידועים קרה כאשר התקלקלה המחרשה היחידה שהייתה להם. זה היה בחורף 2012 האנשים היו מיואשים ולא רצו להמשיך ולזרוע ללא המחרשה. ואז ניצב יוסף טרומפלדור בטבורה של החבורה ונשא נאום מכונן על חשיבות המשך העבודה גם בתנאים קשים. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" אמר להם ושכנע אותם להמשיך בעבודה האדמה החשובה.

שנים מאוחר יותר יבחרו בקיבוץ נחל עוז בעוטף עזה לקחת את הסלוגן של טרומפלדור מהאירוע בו התקלקלה המחרשה היחידה בדגניה ולחקוק אותו על חומה מחוץ לקיבוץ. בשנת 2025 הקימו הצבא ומשרד הביטחון יחידה לליווי פצועים הנקראת תל"מ מתוך החשיבה של טרומפלדור מהאירוע עם המחרשה שהתקלקלה לפי הצבא ומשרד הביטחון לא מוותרים על אף פצוע במלחמה.

המנהיג והמייסד: גדוד נהגי הפרדות ו"החלוץ"

היוזמה המשותפת של טרומפלדור וז'בוטינסקי הולידה ב-1915 את גדוד נהגי הפרדות , יחידה צבאית יהודית רשמית שפעלה במסגרת הצבא הבריטי במערכת גליפולי. אף על פי שתפקידם היה לוגיסטי, הגדוד היה בעל חשיבות סמלית עצומה: זו הייתה הפעם הראשונה מאז ימי בר כוכבא שבה התארגנו יהודים כיחידה צבאית לוחמת עם סמלים לאומיים, מתוך שאיפה לשחרר את ארצם. טרומפלדור שימש כסגן מפקד הגדוד והוכיח את כישוריו כמפקד בעל כריזמה ודוגמה אישית.

לאחר פירוק הגדוד והמהפכה הרוסית, שב טרומפלדור לרוסיה. הוא הקדיש את שארית כוחותיו להקמת תנועת "החלוץ" – מסגרת עולמית להכשרת נוער יהודי לעלייה, עבודה חקלאית והתיישבות בארץ ישראל. הוא הפך את הרעיון החלוצי לתנועת המונים יעילה, שהייתה אחראית לחלק הארי של העלייה השלישית ודאגה להזרמת כוח אדם איכותי וחדור אידיאולוגיה לבניין הארץ.

הנפילה בתל-חי והפיכתו למיתוס

ב-1919 שב טרומפלדור לארץ והתגייס למאמץ ההגנה העצמית. הוא נשלח לארגן את ההגנה על ארבעת יישובי אצבע הגליל – תל-חי, כפר גלעדי, מנרה וחמרה, שהיו חשופים להתקפות כנופיות ערביות על רקע מאבקי שליטה אזוריים בין כוחות צרפת לבריטניה.

ב1920, בעקבות ויכוח שהתפתח בין מגיני תל-חי לבין תוקפים ערבים, פרץ קרב בחצר. טרומפלדור נפצע אנושות במהלך הקרב. מילותיו האחרונות המיוחסות לו, "טוב למות בעד ארצנו", חתמו את סיפורו ההרואי והפכו לצוואה לאומית.

מותו סימל את המחיר הכבד של ההתיישבות וההגנה העצמית, אך בו בזמן הפך את תל-חי למקור עוצמה ומיתוס. נפילתו של טרומפלדור, יחד עם חמשת חבריו, חרצה את גורלו של הגליל העליון מבחינה ציונית. סיפורו ליכד את היישוב והפך את י"א באדר ליום הזיכרון הלאומי לגבורה, כשהוא מנחיל לדורות הבאים את ערך ההקרבה למען המולדת ואת הצורך בכושר עמידה צבאי-התיישבותי. מורשתו ממשיכה להדהד בצבא ובחברה הישראלית עד היום.