מבזק חדשות
בית » חדשות » בזכות המלחמה ההיא
בזכות המלחמה ההיא

בזכות המלחמה ההיא

מבצע דני בתש"ח סלל את הקמת מודיעין. מורה הדרך הוותיק ערן תירוש מחזיר אותנו צעד אחר צעד לסיפורי קרבות העצמאות באזורנו

מעטים בלבד במודיעין של היום מכירים את השם זיווה ארבל, את סיפורה, ואת צילומי הנצחתה על גבעת ברפיליה בקצה עמק זבולון שבשכונת אבני חן. זיווה, קצינת הקשר של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, היתה קצינת הקשר הראשונה בצה"ל. במלחמת העצמאות כששהתה על גבעת ברפיליה צולמה בלא ידיעתה על ידי הצלם הצבאי בוריס כרמי כשהיא לוגמת מים קרים מכד חרס. התמונה פורסמה בעיתון "במחנה" ולימים גילה אותה הפזמונאי אברהם חלפי וכתב את "שיר הכד". מרדכי זעירא הלחין ושושנה דמארי שרה את אחד הלהיטים הגדולים של אותה תקופה: "ראיתיך עם כד צמוד אל השפתיים… הוי חבל, חבל, חבל שגם אני אינני כד".

אין ספק שזיווה וחבריה לנשק שלחמו באזור בשנת תש"ח במסגרת "מבצע דני" לא יכלו לנחש, כי פעילותם זו תביא בסופו של דבר להקמתה של העיר מודיעין. מבצע "דני", או בשמו האחר מבצע "ל.ר.ל.ר", הוא אחד מן המבצעים הגדולים ביותר שנערכו במלחמת העצמאות. המבצע נערך בעשרת הימים שבין תום ההפוגה הראשונה לבין ראשית ההפוגה השנייה במלחמה, בימים 19-9 ביולי 1948. המבצע נקרא על שמו של דני מס, מפקדו הראשון של גוש-עציון. שמו המקורי של המבצע – "ל.ר.ל.ר" – מורכב מארבעת יעדיו העיקריים: לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. במבצע השתתפו חמש חטיבות לוחמות:  "אלכסנדרוני", "הראל", "יפתח", "קרייתי" וחטיבה שמונה, וכן יחידות הנדסה ותותחנים. מבחינת כוח האדם, שנטל חלק במבצע, חשוב לציין, שהיה הגדול ביותר בהיקפו מכלל מבצעי ה"הגנה" וצה"ל עד לביצועו. הלחימה במרחב מודיעין בוצעה בידי חטיבות יפתח וקרייתי ועל ידי יחידות חיל משמר שהוכפפו להן.

מטרותיו העיקריות של מבצע דני היו: הסרת האיום מעל גוש דן והרחקת בסיסי האויב ממנו, יצירת קו הגנה נוח למדינת ישראל בשולי ההר ועל בימת שפלת יהודה, תפיסת צמתי תחבורה מרכזיים כשדה התעופה לוד ומרכז מסילות הברזל בעיר לוד, השמדת כוחות אויב במרחב רמלה-לוד-לטרון, הרחבת מסדרון המעבר מתל אביב לירושלים, שליטה על מקורות המים ובשלב האחרון כיבוש רמאללה.

גבעות מודיעין

"אזור גבעות מודיעין היה אזור שומם יחסית ללא מקורות מים זמינים ולכן לאורך רוב ההיסטוריה רמת ההתיישבות כאן היא בינונית ומטה", אומר לנו ערן תירוש תושב העיר, איש ידיעת הארץ ומורה דרך ותיק, אשר שרת בעבר בתפקידי פיקוד בידיעת הארץ ומורשת הקרב בחיל החינוך, ומוסיף: "כך גם היה המצב בתחילת המאה העשרים. שלושת הישובים העיקריים שישנם כאן הם: במערב – ענבה או בשמו המקורי עינבה, במזרח – ביר מעין, שמוכרת לנו היום היטב בשמה רעות, ובאמצע כפר קטן עד בינוני ברפיליה. במהלך השליש הראשון של המאה העשרים יש פריחה דמוגרפית אדירה ואז מתחילים להתאכלס עוד שורה שלמה של כפרונים".

הפריחה הדמוגרפית באה כתוצאה ממה, שאלנו את תירוש?

"בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים בגלל שינויי מדיניות במשטר בארץ ישראל מתחילים להגיע לכאן גלי הגירה ובנוסף מתחילה התעניינות של המעצמות בארץ ישראל ומתקיימת גם עליה ציונית שגורמת לפריחה. זה מביא להגירה המונית מארצות ערב אל תחומי ארץ ישראל והרבה מאוד כפרים ערביים שטוענים שגרו כאן גם הסבא של הסבא של הסבא מסתבר שאם בודקים זה לא היה ולא נברא".

היכן זה בולט במיוחד כאן בסביבתנו הקרובה? 

"למשל הכפר שהיה באל-בורג', מקום המוכר לנו היום כגבעת התיתורה, שהיה קטנצ'יק הלך וגדל. אבל צריך לזכור שבכל מקרה לא מדובר בריכוזים גדולים וכי רחוב אחד גדול במודיעין מכיל היום הרבה יותר תושבים מכפרים שלמים של אז, כך שאנו מדברים על ישובים עלובים ברובם הגדול. עכשיו נולדים עוד ועוד כפרים שנקראים ע'יזבות או ח'ירבות – אלו כפרי בד זעירים עונתיים שבאים אליהם בתקופה של זריעה או של איסוף פירות, התושבים מגיעים אליהם לזמן קצר וחוזרים אחר כך לכפרי האם. יש כמה וכמה כאלה כאן בסביבה, משהו בסדר גודל של 8-10 כפרים קטנים".

הכרזת המדינה  

יום אחד לאחר הכרזת המדינה מתקיימת פלישה של צבאות ערב כשהצבא המאיים ביותר מבחינתנו הוא הצבא הירדני שהיה גם קרוב יותר לאזורנו מבחינה גיאוגרפית וגם מיומן יותר. בזכות הפיקוד הבריטי, האימון הבריטי וכלי הנשק המשוכללים שלו הוא נחשב לאימתני מכולם. "הלגיון הירדני בסביבה הוא לא גדול במיוחד אבל הוא פועל כאן", מסביר לנו תירוש, ומפרט: "מתקיים חודש שלם של קרבות שאחריו מצליח האו"ם לכפות הפסקת אש שמוכרת לנו כהפוגה הראשונה. איכשהו הצלחנו לעבור את התקופה בשלום. הכוחות שלנו, של מדינה בת יום אחד, לא התמוטטו, עדיין לא היה לנו צבא ממשי אלא רק יוצאי מחתרות, אולם הם מצליחים להחזיק מעמד ולהדוף את ההתקפות ברוב המקומות בארץ".

מה קורה בשטח שסביבנו?      

"כמעט כלום. היישוב היחיד בכל השטח הוא בן שמן שנכנס למצור. מפנים ממנו את הנשים והילדים, והמקום נשאר במצור, מנותק לחלוטין מהשטח במשך הרבה מאוד זמן. לוד ורמלה עצמן מהוות מוקד התנגדות עצום של הערבים כולל מרכז כנופיות גדול מאוד".

חשוב להבין, מדגיש לנו תירוש, כי בזמן ההפוגה הזו יושבים בדרג המדיני וחושבים מה לעשות בשלב הבא. מבחינה אסטרטגית מתקבלת החלטה מסוכנת שהיא הימור עצום אך חכמה ונועזת. מחליטים להשקיע את רוב המאמצים בכיוון אחד: פריצת דרך לירושלים ובו זמנית הסרת האיום הגדול מאזור תל אביב. שתי המטרות הללו יושגו בהליכה מזרחה לאזור לוד רמלה. כך נוצרת מסגרת למבצע שמקבל תחילה את ראשי התיבות ל.ר.ל.ר. לשם כך מקים יגאל אלון כוח חדש – כוח משימה יעודי הקרוי כוח דני. אלון לוקח את יצחק רבין כסגן. הם מקימים כוח משימה רב חטיבתי שישמש למבצע דני.

לחימה בשני שלבים

בשלב הראשון: הזרוע הצפונית של המבצע – חטיבה "שמונה" ויחידות מ"אלכסנדרוני" – השתלטות על מרחב ראס אל-עין (כיום ראש העין וסביבתה הקרובה), כיבוש הכפרים יהודיה (כיום יהוד), וילהלמה (כיום בני עטרות), קולה (ממזרח למושב גבעת כ"ח), דיר-טריף (כיום בחלקה הדרומי מזרחי של שוהם), מחנה בית-נבאללה ויצירת קשר עם היישוב המנותק בן-שמן.  הזרוע הדרומית של המבצע – חטיבת "יפתח" – כיבוש הכפרים עינבה, ג'ימזו (כיום גמזו), דניאל (כיום כפר-דניאל) וחדיתא (תל-חדיד), וכן יצירת קשר עם בן-שמן. כוחות משתי הזרועות נפגשו בבן-שמן, וכיתרו את העיר לוד ממזרח. בה בעת יחידות מחטיבת הפלמ"ח "הראל" פעלו כהסחה בגזרת ה"פרוזדור", שהיה בידינו במרחב ירושלים והרי ירושלים בואכה לטרון, ויחידות מחטיבת "קרייתי" פעלו במרחב לוד ורמלה.

בשלב השני: מניעת פריצת כוחות הלגיון הירדני מקו לטרון-רמאללה, אבטחת השליטה על קו צינור המים שבין ראס אל-עין (מעיינות הירקון) לבין ירושלים, כיבוש הכפרים והמשלטים החיוניים במרחב "גבעות מודיעין", היאחזות בצומת בית-סירא על כביש לטרון-רמאללה וכיבוש לטרון. בה בעת יחידות "הראל" פעלו להרחבת ה"פרוזדור" ההררי בהרי ירושלים ובשפלת יהודה, באזור שבין לטרון לבין ירושלים.

תם המצור

"מבחינת מה שקשור ישירות לאזור מודיעין הרעיון הראשון הוא ששני הכוחות מצפון ומדרום יסגרו בתנועת מלקחיים את בן שמן וישחררו אותה מהמצור הממושך, ובמקביל ליצור חגורה של כיתור ממזרח על לוד ורמלה", מסביר תירוש ומפרט: "ביום הראשון הזרוע הצפונית לא מצליחה, היא נתקעת בקרבות באזור אלעד של היום והם לא מצליחים להגיע לבן שמן. הזרוע הדרומית יוצאת מאזור נען וכפר שמואל של היום לכוון מודיעין. הם מגיעים לעינבה וכובשים אותה. בנוסף כובשים כמה כפרים קטנים שבדרך ליד ישפרו של היום ואחר הצהריים כובשים את תל ג'ימזו שמעל גמזו של היום, בשעות הערב מגיעים לדנאיל הוא כפר דניאל, ולישוב קטן שעל הגבעה שמצפון לפארק הקופים של היום. מכפר דניאל כולם עולים על הג'יפים ונוסעים לשחרר את בן שמן. הג'יפ של יגאל אלון ויצחק רבין עולה על מוקש ובנס הם רק נשרטים. כוחות חטיבת יפתח מגיעים באותו לילה לבן שמן ובזה מסתיים המצור".

בן שמן היתה נצורה זמן רב כיצד היתה להם הספקה?

"בן שמן כולל בית הספר והישוב הקטן שלידו היו למעשה מאחז צבאי שהאספקה אליו בוצעה במטוסים קלים בלבד. אין ספק שהנצורים סבלו שם מאוד".

איך משתרבב לסיפור הזה משה דיין שנחשב לאחד ממשחררי בן שמן? 

"משה דיין אכן הצליח להוסיף עצמו לסיפור. הוא היה מפקד הקומנדו, יחידה 89, הם היו שייכים לחזית הצפונית. במושגים של ימינו היינו אומרים שדיין הפר פקודות ושבר שרשראות פיקוד אבל במושגים של אז הוא היה גיבור. הוא עקף את המפקד שלו, יצחק שדה, והגיע לבן שמן. במקביל נערכות כמה פעולות קטנות באזור יער בן שמן להשלמת הכיתור על לוד, כולל כיבוש תל חדיד והשתלטות על מצפה מודיעין של היום".

יער בן שמן של אז הוא אותו יער שאנו מכירים היום מבחינת מיקום וגודל?    

"יער בן שמן של אז הוא מה שנקרא יער הרצל, אלו חורשות לא גדולות הנמצאות על השוליים המערביים של יער בן שמן של היום. רק חלק קטן מאוד מהעצים המקוריים היו קיימים אז. כל החלק המזרחי לכיוון מודיעין קם הרבה יותר מאוחר".

מה מתרחש באותם ימים בשטח של מודיעין עצמה?

"הלגיון הירדני מחזיק מתחם גדול בבית סירא, הוא מוציא צוות קרב מערבה לבדוק מה הולך שם, הם משתמשים בציר שנסלל על ידי הבריטים עוד במלחמת העולם הראשונה. במושגים של היום מדובר בעמק החולה ועמק זבולון לכיוון ליגד סנטר ומשם לג'ימזו. הכוח הזה נכנס לקרבות עם כוחותינו ונהדף. במקביל, בשלב הזה המונים בורחים וחלקם מגורשים מלוד ורמלה, הם עוברים כאן בדרכם וגבעות מודיעין שלא היו עמוסות גם קודם, אך היה בהן תושבים, מתרוקנות לחלוטין מתושבים שבורחים בעיקר לאזור רמאללה".

כשדני הפך למיקי  

חטיבת יפתח שנמצאת בגימזו מחדשת את התנועה מזרחה. זהו השלב השני של מבצע דני שזכה לכינוי "מבצע מיקי" ע"ש מיקי מרכוס. היה כבר ברור שהירדנים יודעים את שם הקוד דני ולכן הוחלט לשנות, אולם בספרות המקצועית זה לא משתנה וכל הקרבות של אותה עת נחשבים למבצע דני המפורסם. הגדוד הראשון כבש את ברפיליה ומקים שם את המפקדה שלו. פלוגה מהגדוד השלישי נעה לעבר אל בורג' (גבעת התיתורה) ופלוגה מהגדוד הראשון נעה לעבר ביר מעין (גבעת מגדל המים ברעות). הכפרים נתפסים ללא התנגדות. כוח נוסף משתלט על אזור נאות קדומים של היום, מקום שנקרא אז הר חרמוש.

"מרתק שבאותה חרמוש נערכו קרבות זהים אחד לאחד גם במלחמת העולם הראשונה. יש דמיון מדהים בין המערכה בתש"ח לבין המערכה במלחמת העולם בכל רחבי ישראל", מדגיש תירוש ומוסיף: " בחרבת חרמוש אנשים עשו עבודה יוצאת מן הכלל. חבל שאצלנו במקום להתייחס למורשת קרב כמצוינות יש נטייה להדגיש ולפרסם דווקא את הפאשלות. כשבקרבות האלה אנשים עשו סתם את העבודה כמו שצריך אז לא מדברים על זה".

הקרב על התיתורה

"במקביל לתנועת כוחות יפתח, נע כוח של חטיבת קרייתי מאל-קובאב (מושב משמר איילון בימינו) וכבש לאחר קרב קצר את סלבית (היום קיבוץ שעלבים). בנוסף, הירדנים מחדשים את הקרב על התיתורה. השריוניות שלהם הגיעו אל הדרך שבין ביר מעין לאל בורג', כלומר לאזור צומת דרך יאיר פרג עם עמק החולה של היום. שם נפתחה עליהם אש מקלעים והם נסוגו. אך גם בשעות אחר הצהריים של אותו היום פתחה סוללת תותחי הלגיון באש על אל בורג' (גבעת התיתורה) והחלה מתקפה כששתי שריוניות תקפו מכיוון דרום מערב (אזור מגדלי לוקי של היום) ושלוש שריוניות אחרות מדרום מזרח (אזור בית ספר אופק היום), מרבית הכוח שכלל שבע שריוניות ונגמ"שים ושתי פלוגות חי"ר תקף ממזרח מכיוון מכבים. לוחמי יפתח ניהלו קרב הגנה מושלם שבסיומו זכו לניצחון מזהיר. הכוח הירדני התוקף ספג עשרות הרוגים ועשרות פצועים, שתי שריוניות הושמדו ושתיים נוספות נלקחו שלל. אצלנו כאן על התיתורה ספג הלגיון את אבדותיו הגדולות ביותר בקרב יחיד במהלך כל מלחמת העצמאות. הקרב הזה כאן על התיתורה נחשב למפלה הגדולה ביותר שלהם".

כוחות הלגיון, שמספרם לוחמיהם היה גדול מזה של מגיני אל-בורג', נסוגו לאחר ניסיונם הכושל לתקוף את הכפר, ולכובשו מידי אנשי הגדוד השלישי. שלושה מאנשי הגדוד השלישי נהרגו בתיתורה ושבעה נפצעו.

"חשוב מאוד לזכור", אומר תירוש, ומדגיש: "כי גבעת התיתורה של אז היא כפר שלא נראה בכלל כמו שאנו רגילים לראותה היום. יש כאן בתים, סמטאות, מחסות סברס, הכל שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים היום".

בזכות הלוחמים

בהמשך דבריו יסביר לנו תירוש כי קיימת טענה שבקרב זה הירדנים נלחמו בשלומיאליות מסוימת ואף הועלתה סברה שהאנגלים הכשילו את הלגיון בכוונה תחילה.

בכל מקרה, מטרתו של הלגיון הירדני לא הושגה, השטח שנכבש על-ידי יחידות חטיבת "יפתח" נותר בידינו, ונכלל בתחומי המדינה, אם כי צומת בית-סירא נותר בידי הלגיון הירדני, אשר יחידותיו במרחב לטרון לא נותקו ממרחב רמאללה. אתרי הכפרים ביר-מעין ואל-בורג' השיקו (ממערב) לקו שביתת הנשק בין ממלכת ירדן לבין מדינת-ישראל, ו"דרך הפטרולים" שלאורכה נערכו סיורי צה"ל עד מלחמת ששת הימים, עברה ממזרח להם. עמידתה של חטיבת יפתח בגזרה זו יצרה את הגבול של מדינת ישראל מול החזית הירדנית. למעשה, הקמת העיר מודיעין במקום זה, התאפשרה בזכות לוחמי החטיבה.

כאות הוקרה ללוחמי החטיבה על עמידתם הנחושה בקרב החליטה עיריית מודיעין להנציח את המורשת והקימה פארק למרגלות התיתורה, בסוף רחוב עמק דותן, שנקרא על שם חטיבת יפתח.

תירוש מספר כי "בשלב הזה ברור לכולם שבקרוב מאוד יכפה האו"ם על הצדדים הפוגה ואז עושים מאמץ של הרגע האחרון. בשלב הזה כבר ברור שלא נצליח להגיע לרמאללה ומה שנותר ללוחמים כאן הוא לנסות להשתלט על הרכס שמצפון באזור שילת לכיוון כפר אורנים של היום".

אני מבין שדווקא כאן מתרחשת טרגדיה ויש לנו אבידות רבות. מה בדיוק אירע?

"כוחות של הגדוד הראשון יוצאים מברפיליה ומצליחים להגיע לשילתא (היום גבעת הכפר החשמונאי בשילת), פלוגה א' תפסה את הכפר ופלוגה ב' המשיכה אל חלקו המזרחי של רכס ח'רבת כוריכר שבקצה המזרחי של כפר אורנים של היום. המקום חולש על כביש בית סירא – ח'רבתא שבאותם ימים היה ציר חשוב מאוד. כוח קטן שלנו משתלט על החלק המזרחי של הרכס, על החלק המערבי לא מצליחים להשתלט. יש 'ברדק' גדול עם הרבה טעויות פיקוד, אבל צריך לזכור שאין להם כלים, אין מכשירי קשר מדובר על עולם אחר ממה שאנחנו רואים היום בראייה שלנו. נכון לימינו זו פאשלה גדולה אבל אז זה היה אחרת. הירדנים חושבים שהכוונה היא התחלת מתקפה רבתי על המתחם הגדול שלהם בבית סירא ולכן כוחות ירדנים מכל עבר – ממערב, מצפון וממזרח – סוגרים על הכוח הקטן שלנו שבמקום. כשהאש מתגברת הכוחות שלנו מתחילים לסגת, יש אנדרלמוסיה מוחלטת, בשלב מסוים כבר מדובר במנוסת בהלה, וזה הופך להיות אחת התבוסות הכואבות ביותר שלנו בכל מלחמת העצמאות. התוצאות הקשות של הקרב: 45 הרוגים מתוך 80 חיילי הפלוגה נהרגו בקרב זה. רבים אחרים נפצעו, רק 9 לוחמים לא נפגעו כלל. גופות הלוחמים שנפלו בח'רבת כוריכר נותרו מוטלות בשדה הקרב במשך כשנה וחצי בשטח שהופך להיות שטח הפקר בינינו לבין ירדן. מ"ה הנופלים בקרב כוריכר הונצחו במושב שילת".

תפילין

בהקשר לקרב בכוריכר תירוש יודע לספר כי במהלך השנים הוא נתקל בספר של מישהו ששרת ברבנות הראשית באותה תקופה, הכותב מספר שבזמן שבאו לחלץ את הגופות קצין הקישור הירדני שאל אותו האם החבורה הזו היתה מורכבת מלוחמי קומנדו מיוחדים? ככל שאני יודע אז ממש לא, השיב נציגנו אבל למה אתה שואל, הקשה נציג הרבנות? ואז אמר הקצין הירדני כי היה ברשותם מכשירים מיוחדים מסוג שלא ראינו אף פעם קודם לכן, היו להם קופסאות קטנות שחורות שנראות כמו מכשירי קשר אותם הם הרכיבו על המצח ועל הזרוע. אז השיב לו נציג הרבנות כי הוא צודק ושאכן מדובר במכשירי קשר מיוחדים – מכשירי קשר עם אלוהים.

הפוגה נוספת

תמו עשרת ימי הלחימה, למרות כל המאמצים לטרון לא נכבשה במהלך הקרבות ובשלב הזה נכנס שוב לתמונה האו"ם. "נכנסו להפוגה", מסביר תירוש ומפרט:  "קו הפסקת האש נקבע תחילה על ידי פקחי האו"ם בקו ישר מביר מעין לסלבית, אך עד מהרה באים קצינים ירדנים וטוענים שהקביעה לא נכונה שכן לא חלשנו על השטח הזה קודם, וכי הקו צריך לעבור כמה גבעות דרומה מביר מעין מערבה עד לגבעת שר ומשם לסלבית. תירוש מסביר לנו כי המתווך מטעם האו"ם באותה תקופה היה הרוזן השבדי ברנדוט. במסגרת הפסקת האש מנסה ברנדוט להגיע לנוסחה שתהייה מקובלת על כולם, הוא מצליח להגיע להסכמה די מפורטת. המטרה הישראלית הייתה פתיחת כביש לטרון מרמלה דרך משמר איילון והזרמת מים לירושלים באמצעות הצינור המנדטורי. הירדנים הסכימו לכך בתנאי שישראל תאפשר החזרת כ-400 פליטים לאזור המריבה שמדרום לרעות. ראש הממשלה דוד בן גוריון הסכים לכך בפעם האחת והיחידה, וברנדוט שמח על הפתרון העדין שנמצא. הסיכום מאושר, הפליטים יוצאים לדרך מרמאללה והם בדרך לאזורנו ואז כל הקלפים נטרפים בבת אחת: כמה קציני לגיון מבית סירא נוקטים ביוזמה פרטית ומפוצצים את תחנת השאיבה של לטרון. ההסכם מתמוטט באותו רגע והמרחב שבין ביר מעין לסלבית נותר בידינו. כך נקבע הגבול שלימים מוכר כקו שביתת הנשק".

קרייתי במקום יפתח  

עוד מספר תירוש כי בשלב הזה חטיבת קרייתי שולטת על כל הגזרה שלנו וחטיבת יפתח נמצאת כבר כולה בדרום. בתוך תקופת ההפוגה השנייה תוקף במפתיע כוח ירדני גדול את משלט 219 (באזור קבר שייח ע'ארבאווי, צמוד לדרך העפר המובילה צפונה מקברות המכבים) בסמוך לאל-מידיה. המשלט הוחזק על ידי פלוגה מחטיבת קרייתי שחלק מאנשיה היו חיל משמר ולא לוחמים מיומנים והתוצאות בהתאם – 23 ממגני המשלט נהרגו בקרב העז.

"בתגובה לאירועים במשלט 19 בן גוריון מבקש לפרוץ את ההפוגה ולהשתלט על לטרון", אומר תירוש ומפרט: "חברי הממשלה מצביעים נגדו. זו לא תופעה נפוצה באותה עת אבל זה קורה. הממשלה לא מאשרת לו את המבצע. בן גוריון קורה לזה 'בכייה לדורות'. עם סיומה של המלחמה לטרון לא בידינו".

חבלי לידה של עיר

כבר בשנות ה-50 נשמעו קולות שצידדו בהקמת עיר בגבעות מודיעין. קולות אלה נמשכו גם לאורכן של שנות ה-60 וה-70 מבלי שהתקבלה החלטה. במהלך השנים הועלו אף רעיונות אלטרנטיביים, כמו העתקת בית הקברות המרכזי של גוש דן אל מודיעין, או העברת המזבלה הגדולה של השפלה אליה. את התוכניות הללו מנעו זעקות של אוהבי טבע שלחמו מלחמת חורמה למען מה שהגדירו אז כ"ריאות הירוקות של גוש דן". גבעות הטרשים של מודיעין נותרו שוממות והמשיכו לשמש בעיקר כשטחי אימונים של צה"ל.

אזור לטרון נכבש כידוע רק ב-1967 במלחמת ששת הימים, אך רק ב-22 בדצמבר 1985 נתקבלה החלטת ממשלה מספר 1196 שקבעה: עיר חדשה תיבנה במקום ושמה בישראל יהיה מודיעין.

*(הכתבה פורסמה לראשונה ב"חדשות מודיעין" ב 25 באפריל 2012)

 

 

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.שדות חובה *

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>